על פומו (Fear of Missing Out) בטח כבר שמעתם, ואולי יצא לכם לחוות את התופעה ההפוכה, ההנאה שבהחמצה, ג'ומו (Joy of Missing Out). הפעם, אני רוצה לדבר על עוד חבר במשפחת התופעות האלו, והוא הפובו – Fear of Better Options.
מתי נחווה פובו?
הפובו תוקף אותנו כאשר אנחנו צריכים לבצע בחירה, ויש שפע גדול של אפשרויות. הוא בא לידי ביטוי, למשל, כשמישהו גולל שעות באפליקציות להזמנת מלון, בחיפוש אחר "המלון המושלם". הוא צופה בהמון אפשרויות, לכל אחת היתרונות והחסרונות שלה, והוא מפחד לקבל החלטה כדי שלא להחמיץ הזדמנות אחרת, שאולי תהיה טובה יותר. דוגמה קצת יותר עגומה היא מעולם הדייטינג, שם אנשים מדווחים על פובו – הם הכירו מישהו/י, הכל זורם טוב ומתפתח יפה, אבל הראש שלהם מלא במחשבות על "אולי יש מישהו/י מתאימ/ה יותר שם בחוץ."
לפני המון שנים הייתי בהלם מעצמי, כשחוויתי פובו חזק (וקצת משעשע!) בניסון לבחור חבילת דפים למדפסת. עברתי על מלא אופציות, ניסיתי להבין מה אומר כל משתנה (משקל הנייר, צפיפות וכו'), ובסוף סגרתי את הדפדפן כי לא הצלחתי לקבל החלטה "נכונה". המוח הרציונלי אמר לי שזה בסך הכל דפים למדפסת, לא צריך לעשות על זה דוקטורט, הקול השכלתני הסב את תשומת ליבי שזו הוצאה זניחה ושגם אם "אכשל" בבחירה, מקסימום בזבזתי 25 ש"ח, אבל הרגש לא נתן לי לשחרר. הרגשתי מוצף, מוטרד, חסום. פשוט לא יכולתי לקבל החלטה. זה היה רגע זעיר אבל חשוב בחיים שלי, שבו התוועדתי לתופעה ונדהמתי מהעוצמה שלה והשליטה שלה בי. כל רגע כזה, שבו אנחנו נעשים פתאום מודעים לרגשות שלנו, לאופן שבו הם מעצבים את ההתנהגות שלנו, הוא רגע חשוב: הזדמנות פז לחקור את עצמנו ואת הדברים שמנהלים אותנו.
מה מאפיין את הפובו?
פובו כולל תחושת היסוס, חוסר החלטיות, ולעיתים גם חרדה שנובעת מהחשש לבחור באפשרות אחת, מתוך פחד שיש אפשרות טובה יותר שלא נבחרה. יש לו כמה מאפיינים שיעזרו לכם, כך אני מקווה, לזהות אותו בזמן אמת, אם וכאשר הוא יקרה לכם.
שפע אפשרויות: פובו פורח כשיש יותר מדי אפשרויות לבחירה. למשל, תפריט ענק במסעדה, או מגוון רחב של הצעות עבודה. במצב כזה קשה להחליט, מתוך פחד שאחת האפשרויות האחרות תהיה טובה יותר.
נטייה לדחיינות: אנשים עם נטייה לחוויית פובו בדרך כלל מתקשים לקבל החלטות והם מוצאים את עצמם במעגל של דחיינות (שהיא בעצם הבחירה שלא לבחור). חלקם עושים את זה באופן לא מודע, כי הם מוצפים באופציות והמוח מבקש לעצור את שצף הרגשות השלישיים, אחרים עושים את זה דווקא במודע, מתוך החלטה שאם הם לא יחליטו, האפשרות הטובה תתבהר מעצמה או שפשוט יהיו להם פחות אופציות או שיגיע הדד-ליין והם יהיו כבר מוכרחים להחליט, מהר, בלי להיכנס למערבולת הרגשות והמחשבות.
אובדן הזדמנויות: בשל הדחיינות והחיפוש המתמיד אחרי "האפשרות המושלמת", אנשים שנוטים לחוש פובו עלולים להפסיד הזדמנויות טובות שחלפו בזמן שחשבו עליהן או דחיינו את העיסוק בהן. לקוחה סיפרה לי שהיא התלבטה בין שלושה מוסדות לימוד שונים, ומאוד חששה לקבל החלטה שגויה. לבסוף, כשהחליטה לאן היא רוצה להירשם, היא פנתה למוסד וגילתה שכל המקומות בהכשרה נתפסו ושהיא צריכה לחכות לשנה הבאה. אם לא נבחר חבילת דפים, לא יקרה איזה נזק גדול. אבל אם נתעכב או נתעלם ממשימות בחירה חשובות (כמו בחירת קריירה, זוגיות, מקום מגורים וכדומה), אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם הרבה פחות אופציות ולא בהכרח במקום טוב עבורנו.
תחושת פספוס: אחד הדברים המרגיזים בפובו זה שהוא לא נגמר ברגע שביצעתם את הבחירה. הוא תמיד יכול לרחף לו שם מעל, לנקר לכם בראש ולומר "אולי טעיתי", "כנראה שהייתי צריך לבחור משהו אחר". הוא יכול להציף תחושות של חרטה, חוסר סיפוק, תסכול ואפילו עצב, מתוך מחשבה שאולי הייתה אופציה טובה יותר שבה היינו יכולים לבחור.
איך מתמודדים עם פובו?
מדובר בעניין סבוך למדי, אבל יש כמה כללי אצבע שיכולים לעזור לכם במקרה ואתם מזהים שנקלעתם למערבולת של מחשבות פובו טורדניות:
- הגדירו קריטריונים מראש לכל בחירה שאתם עושים. חשוב להבין מה באמת מהותי עבורנו בהחלטה ולהתמקד בו. אפשר לעשות את זה אפילו בכתב, למשל, לציין בנקודות מה הדברים שחשוב לי במלון שאני רוצה להזמין לחופשה שלנו, ולהשתמש בהם כקריטריונים שיצמצמו את מגוון האפשרויות ויעזרו לנו להתמקד בקבלת ההחלטה.
- הציבו לעצמכם מגבלת זמן. תמיד כדאי לקבוע דדליין שבו אנחנו מבצעים בחירה, "בלי חרטות", בשיטת "נגעת, נסעת". בגלל שהפובו עלול לגרום לנו להחמיץ הזדמנויות ולדחיין קבלת החלטות, הצבת תאריך יעד שבו גם אם יתהפך העולם, אנחנו מקבלים החלטה. כשאנחנו "מכריחים" את עצמנו באופן הזה, המוח שלנו יכול לעבור ממצב השתהות והצפה למצב של ביצוע ופרקטיות. למשל, אם אתם יודעים שההרשמה לאקדמיה מסתיימת בתאריך כלשהו, קבעו ביומן תאריך – נניח, חודש לפני – שבו אתם מחליטים לכאן או לכאן, כאילו ומדובר ביום האחרון לרישום. כך תאפשרו לעצמכם מרווח נשימה ולא תחמיצו הזדמנויות רק בגלל הדחיינות.
- אמצו פרספקטיבה מציאותית: באיזשהו שלב בחיים, וזה קורה באופן טבעי ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים שהחיים הם סוג של פשרה תהליכית, למידה תוך כדי תנועה. ובעיקר, אנחנו מפנימים שאין "בחירה מושלמת", ושגם אם נמצא אופציה טובה יותר, הבחירה שעשינו עשויה להיות מספקת דיה ולמלא את כל הצרכים שלנו.
- להתמקד בטוב: אם הפובו תוקף אתכם אחרי שעשיתם בחירה,למשל, אם אחרי שרכשתם מוצר כלשהו ראיתם מוצר אחר, יותר טוב, נסו להחזיר את עצמכם לכאן ועכשיו. מצאו את היתרונות במוצר (או במערכת היחסים, למשל), נסו לראות האם אתם יכולים לשפר את השימוש בו, להפיק ממנו הנאה. העובדה שיש סמארטפון חדש יותר, רכב נוח יותר, בית יפה יותר, לא אומרת שמה שיש לכם עכשיו בידיים הוא לא מספיק או לא טוב. יכול להיות שהוא נפלא, בפני עצמו, ולא תמיד צריך להשוות לאחרים.
- נסו לזהות היכן הפובו תוקף אתכם. אותי, אישית, הוא תוקף בדברים הכי דביליים שאתם יכולים להעלות על הדעת, כמו ניירות מדפסת או צעצוע לכלבים. יש אנשים שסובלים מפובו בזירות יותר משמעותיות בחיים, כמו קבלת החלטות מקצועיות, זוגיות, משפחתיות, אישיות עמוקות. כאשר אנחנו מזהים את "איזור האסון" או המקום שבו הפובו נוטה להתפרץ, אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו הרבה. לשאול שאלות, כמו 'מאיפה זה מגיע', 'אילו חוויות עבר גורמות לי להרגיש ככה בהווה', 'למה דווקא זה מעסיק אותי, מדוע דוקא על זה אני נתקע/ת'. אלו שאלות רפלקסיביות שעוזרות לנו להכיר את עצמנו, וחקירה עצמית היא דרך נהדרת לא רק להבין מה מתחולל בתוכנו אלא גם לתת לזה פתרונות ולהקל את התחושות השליליות שזה גורם לנו, לפעמים.
