כשהייתי בן ארבע, הוריי לקחו את כולנו לאירופה לכבוד חגיגות בר המצווה של אחי. הורים שלי תכננו את הטיול הזה במדוקדק, זו הייתה הפעם היחידה שבה טסנו כמשפחה (או בכלל), והם רצו לצבור כמה שיותר חוויות. יצאנו מהשיכון בעיר לוד לפנות בוקר, עלינו על מטוס, ומשם התחלנו בקדחת "היעדים שחייבים לראות". אני זוכר שהטיול היה מהנה, אבל אף אחד, כולל לא הוריי, לא באמת זוכר איפה היינו. בטיול קצר של שבועיים, ביקרנו בהרבה מדינות וערים, והיינו כל הזמן בקדחת להגיע ליעד הבא. בעיקר היה חשוב להוריי לסמן V על אתרים איקוניים. אני יכול לומר שהייתי במגדל פיזה וראיתי את האייפל, אכלתי שוקולד בשווייץ וטעמתי לראשונה בירה בגרמניה, ראיתי את חילופי המשמרות בלונדון והאכלתי ברווזים בפארק צבעונים יפהפה בהולנד. כל זה בטיול אחד. האם משהו מהטיול הזה נשאר איתי, איתנו? לא ממש. אני אישית זוכר בעיקר את הנסיעות ברכב השכור, את הנופים המתחלפים מבעד לחלון, את העובדה שעד שהתרגלתי למקום אחד, כבר היינו במקום אחר.
מתברר שהורים שלי לא היו לבד בקטע הזה. לאורך השנים שמעתי מאנשים סיפורים על טיולי אייטיז הזויים כאלו, "שמונים מדינות בשלושה ימים". ולמה לחזור לאייטיז, גם בימינו, הרבה מאוד אנשים מרגישים לחץ לראות את היעדים החשובים, להצטלם ליד הפיזה, לעשות סלפי במגדל אייפל.
"אתרי החובה" האלו בדרך כלל מאוד משעממים. הם אמנם איקוניים וזכירים, תופסים מקום משמעותי בתרבות ובזיכרון הקולקטיבי, אבל הצורך שלנו לראות אותם הוא חברתי במהותו, הסללה תרבותית שגורמת לנו לרצות להיות שם. אני לא חושב שהאדם הממוצע מתעניין במיוחד במגדל נטוי אקראי, הוא רוצה להיות, ספציפית, במגדל פיזה. ובכל זאת, אנשים מגיעים למקומות שונים בעולם וגוררים את עצמם ואת המשפחה כולה לכל המקומות החשובים: מצטופפים כסרדינים מול המונה ליזה, נדחסים בתורים לזרוק מטבע למזרקת טרווי. בעיניי זה שעמום אחד גדול.
מדוע אנשים מרגישים צורך לסמן V על אתרי תיירות גדולים?
מחקרים שונים הראו כי הצורך שלנו להגיע ליעדים תיירותיים פופולריים מורכב ממספר שכבות. ראשית, יש את הסקרנות, הצורך להיות במקום ששמענו וראינו כל כך הרבה פעמים. שנית, יש את ההשוואה החברתית, אנחנו רוצים להיות שם, כי אנשים אחרים היו שם. שלישית, בעידן הרשתות, יש כמובן את הערך הנתפס של ביקור במקומות איקוניים כאלו, זה לא מספיק רק להיות שם, צריך גם להראות את זה בסושיאלז.
מחקר מסקרן שפורסם כבר ב-2019 הראה שחרדת ההחמצה, פומו, דוחפת אנשים להגיע לכל מיני אתרים תיירותיים שלא באמת מעניינים אותם, רק בגלל החשש לפספס משהו גדול ומשמעותי. הוא טוען שהנסיעה לאתרים אייקוניים מבוססת על ביקוש גבוה למקומות שנחשבים "חובה" מסיבות היסטוריות, תרבותיות, אדריכליות או סביבתיות (נוף יפה, אווירה מיוחדת). אתרים כמו הקולוסיאום ברומא, מגדל אייפל בפריז או המוזיאונים הגדולים בערים תיירותיות מושכים קהל עצום של מבקרים בכל שנה וממלאים תפקיד משמעותי ביצירת הדימוי התיירותי של היעד. חלק מהמוטיבציה לבקר באתרים הללו הוא הרצון לצבור חוויות שמתקשרות לסמלי תרבות והיסטוריה מפורסמים, לחפש הכרה חברתית ("הייתי שם"), או רצון להעשיר את הידע והעניין האישי בנושאי אומנות, מורשת ותרבות. התוצאה היא אתרים המוניים שהרשויות מתאמצות כדי להנגיש למיליוני המבקרים הפוקדים אותם מדי שנה. הם נוחים ונגישים.
תיירות הג'ומו: לפספס בכוונה יעדים המוניים פופולריים
ג'ומו (Joy of Missing Out) הוא ההנאה שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו מפספסים, לרוב מתוך בחירה שלנו, דברים שקורים סביבנו. הג'ומו מופיע ומסב לנו אושר כאשר אנחנו בוחרים לא ללכת למסיבה שכולם נמצאים בה, או מתנתקים מהרשתות כי יודעים שלא נפספס שום דבר חשוב או מהותי. אצל אנשים רבים, ג'ומו נובע מתוך הרצון המודע להתנתק מהרעש החברתי, מהטכנולוגיה ומהמרחב הדיגיטלי, כדי לזכות בשקט נפשי, להטעין מצברים ולחוות אושר מתוך ההחמצה המודעת והמושכלת.
הג'ומו מופיע, כך מתברר, גם בתיירות. לצד המיליונים שמשתרכים בשרשרת ארוכה מול אתרים איקוניים, יש לא מעט אנשים שבוחרים בדיוק את ההיפך. הם בורחים מהמקומות המתויירים, הפופולריים, הפופוליסטים. הם יעדיפו תמיד מקומות יותר נסתרים, מבודדים, טבעיים ושקטים, הרחק מן ההמונים והעומס היומיומי. הם שואפים לחוות רגיעה, להתמקד בפעילויות רווחה (Wellness) כגון יוגה, מדיטציה, טיפולי ספא או שהות באתרי נופש יוקרתיים המגבילים במכוון את השימוש במכשירים דיגיטליים. הם יעדפו חוויה אותנטית: מסעדה אהובה על המקומיים, שוק קטן ונסתר, פינת טבע לא מתויירת, על פני החוויות הסינתטיות שפונות לתיירים. נראה שסוג כזה של תיירות תורם מאוד לשלומות (Well-Being) שלנו.
בחלק מהמקרים, תיירי הג'ומו יהנו מההחמצה עצמה. הם ירגישו הנאה מכך שביקרו בלונדון ולא נפלו למלכודות התיירים, לא בזבזו זמן מול ארמון המלכה, שהם חוו דברים אותנטיים וספגו את התרבות המקומית האמיתית, לא גרסה מלאכותית שנועדה למשוך תיירים. הם ירגישו אפילו סלידה מאתרי תיירות, ממזכרות קלישאתיות, מצילומי הסלפי שיש עוד מאות אלפים כמותם ברשתות. חלק מהכיף בתיירות הג'ומו זה להיות כמה דקות מאתר תיירותי פופולרי, ולבחור שלא ללכת אליו, בידיעה שזה פחות מעניין אותנו ברמה האישית, העמוקה.
תיירות JoMO כוללת בתוכה את הרצון לברוח מהשגרה, להיות אחר ונבדל, לחפש משהו ייחודי ומקורי משל עצמנו, הצורך למלא צרכים עמוקים שאינם מוכתבים על ידי החברה, לחפש שלווה, ולהשיב את האיזון לחיים.
שני סוגי תיירים: השמרן וההרפתקן
דרך טובה להבין התנהגות של תיירים בסיטואציות כאלו, היא לחלק אותם לשתי קטגוריות על. מצד אחד, יש את התיירים השמרנים שניזונים מבחירות תרבותיות, רוצים ונהנים לבקר באתרים קלאסיים פופולריים, מרגישים תחושת הישג כשהם מגיעים לכל המקומות החשובים שהתרבות אומרת לנו שאסור לפספס. תייר מסוג זה מוגדר בספרות כ-Dependable, משום שהוא תלוי באחרים באופן כמעט מלא ובחירותיו והעדפותיו מבוססות על התניות חברתיות. הם רוצים להשתייך, הם רוצים לחוות דברים שאחרים חוו לפניהם, הם מרגישים הרבה מאוד פומו וחוששים להחמיץ את החוויה.
מצד שני, יש את התיירים ההרפתקנים, החוקרים, אלו שמעדיפים לסלול את הדרך לעצמם ולהתאים את הטיול שלהם להעדפות רגשיות עמוקות. תייר זה נקרא במחקר Venturer, משום שהוא מבקש לפרוץ דרך ולהתאים את הטיול במדויק לצרכיו והעדפותיו, לא חושש ואפילו מעדיף להתחמק מכל הדרכים החרושות ובוחר ללכת בשבילים חדשים התפורים אישית למידותיו.
חשוב לי להדגיש שאין סוג "נכון" או "עדיף" של תיירות. אני, באופן אישי, בנאדם מאוד אינדיבידואליסט, חוויית הג'ומו שלי מאוד חזקה ביומיום ונדיר שאני מרגיש פומו. גם אם ישלמו לי, לא אסכים להתקרב לכל אתרי התיירות האלו. אני משתעמם רק מלחשוב על זה. לעומת זאת, חברה טובה שלי, היא בדיוק להיפך. אם היא תהיה ליד יעד תיירותי ענק כזה, היא תרגיש החמצה מטורפת אם לא תבקר שם. כבני-אדם, אנחנו בנויים אחרת ושונים זה מזה, ואין תיירות הג'ומו עדיפה על תיירות הפומו, וזה לא אומר שהתייר השמרן טועה וההרפקתן צודק. זה עניין של העדפה אישית.
ובכל זאת, השאלה האם אנחנו אנשי ג'ומו או פומו, אומרת עלינו הרבה מאוד דברים. למשל, ההעדפה הזו מספרת לנו אם אנחנו יותר אינדיבידואליסטים או קונפומריסטים, עד כמה התרבות משפיעה עלינו ונחוצה לנו, איפה אנחנו מרגישים בנוח, עם עצמנו או עם אחרים. אנשי הפומו נוטים בדרך כלל לסבול מלא מעט תופעות שליליות, כמו תחושת לחץ (בגלל עומס המידע והסטרס לבחור נכון), חרדת בחירה ופובו (Fear of Better Options), נוטים יותר להתמכר לשימוש ברשתות החברתיות, מרגישים סטרס כשהם מנותקים.
גם בג'ומו יש כמה חסרונות, ולא רק יתרונות. הוא עלול לגרום לאנשים לפספס, על אמת, יעדים תיירותיים שהיו יכולים להלהיב ולסקרן אותם, אם רק היו נותנים להם צ'אנס. זה לא נכון להימנע מביקור במקום רק בגלל שהוא פופולרי, בדיוק כשם שזה לא נכון לא להאזין לזמר/ת מסויימ/ת, רק בגלל שכולם אוהבים אותו ואנחנו רוצים להרגיש שונים ומיוחדים. בתיירות הג'ומו יש גם רמה מסויימת של סיכון. בעוד שבביקור באתר פופולרי וקלאסי אתה יודע מה תקבל, והוא נגיש וזמין ומזמין וקל להגיע אליו, חיפוש אתרי תיירות מיוחדים יותר, אישיים יותר, זה כבר עניין שדורש השקעה (לפעמים אפילו מסובך להגיע לשם). אם נלך למסעדה הפופולרית שכולם ממליצים עליה, סביר להניח שהחוויה שנעבור תהיה דומה למה שאלפים רבים חוו לפנינו, אנחנו יודעים פחות או יותר למה לצפות. לעומת זאת, אם ננסה מסעדה נידחת ונסתרת, אנחנו לוקחים צ'אנס שאולי האוכל לא יהיה כל כך טעים או החוויה תהיה מאוד מאכזבת. זה מלמד אותנו שפומו וג'ומו קשורים גם ברמת הסיכון שאנחנו מוכנים לקחת.
נצלו את הטיול הבא שלכם כהזדמנות לחקירה עצמית
האישיות שלנו והאינטראקציה שלה עם התרבות וההיסטוריה שלנו, באות לידי ביטוי בכל פעולה שאנחנו עושים. כשאתם בוחרים יעד לטיול, המוח שלכם עושה הרבה מאוד חישובים, משקלל יתרונות וחסרונות, מנסה להרגיש מה נכון עבורכם. זה תמיד רעיון טוב לשאול את עצמנו למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, למה אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. "למה חשוב לי לראות את החמניות של ואן גוך", למשל. האם זה בגלל שאני מאוד אוהב את האמנות שלו, את הסיפור שלו, את ההיסטוריה מאחורי הציור, את האסתטיקה? האם אתמלא ברגשות, ארגיש הצפה של אושר ועילוי כשאתבונן בציור הזה? האם הוא ימלא בי משהו עמוק ואישי ואינטימי? או, אולי, מעניין אותי לראות את החמניות כי זה מעניין לראות, בעיניים שלי, את היצירה האיקונית שכמעט כל בני-האדם מכירים, להיות חלק מהחוויה הקולקטיבית, אולי אפילו לתעד את זה ולפרסם ברשתות.
הבנת הניואנסים הפנימיים שלנו ופיתוח מודעות עצמית למהלכים הרגשיים היא מאוד חשובה ועוזרת לנו לקבל בחירות טובות ומייטיבות יותר. בזכותה, נוכל ליהנות מהחוויות שלנו באופן מלא יותר, בין אם אנחנו תיירי פומו או ג'ומו, אנשים קולקטיביסטים או אינדיבידואליסטים. זו דרך מצוינת להכיר את עצמנו ואת המהלכים הרגשיים שלנו, וכך, חוץ מטיול מהנה או חופשה משמחת, נוכל גם להרוויח תובנות עמוקות על עצמנו ועל חיינו.
לקריאה נוספת
Kurniawan, C. N., & Susilo, E. A. (2024). Antecedents and consequences of FOMO in tourism: an Empirical literature review. PROFIT: Jurnal Administrasi Bisnis, 18(1), 97-109.
Putra, F. K. K. (2019). Emerging travel trends: joy of missing out (JOMO) vs iconic landmarks. Jurnal Pariwisata Terapan, 3(1), 17-33.
