התרבות לימדה אותנו ש"ידיים עצלות משרתות את השטן" (אמרת שפר ידועה וקצת קיצונית באנגלית), וכשאנחנו רוצים לבטל, להעליב או לפסול מישהו, אנחנו אומרים עליו שהוא משועמם. התפיסה הרווחת היא שעשייה היא דבר חיובי ובונה, שטוב לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה", שאנשים מוצלחים ומצליחים הם בהכרח עמוסים ועסוקים ולהפך: מי שעסוק הוא בהכרח מצליח. במחקר קוראים לזה לעתים "Busyness", התחושה שאנחנו כל הזמן עסוקים ועמוסים.
האמת היא שהמציאות מראה שזה ממש לא נכון. אנשים עסוקים ועמוסים יכולים להיות, ובכן, פשוט עמוסים ועסוקים. מצד שני, יש אנשים שבשבילם התחושה של עומס היא סמל סטטוס, סימן לכמה שהם חשובים ונחשקים. ייתכן והם עוסקים כל היום בדברים שלכאורה מקדמים אותם, אבל עושים את זה בצורה שגויה, לא מייטבית ובטח שלא מייטיבה. אולי הם לא יודעים לנהל את עצמם ואת הזמן שלהם, אולי הם נוטים לדחיינות, אולי הם פשוט איטיים וצוברים אינספור משימות ככה סתם.
כמובן שיש תקופות של עומס, כולנו חווינו ועוד נחווה אותן, מעת לעת. תקופות שבהן יהיו לנו המון פרויקטים, דברים לטפל בהם, נושאים להתייחס אליהם. אבל כשהעומס הזה הוא קבוע, אם אנחנו עמוסים חודש רצוף, חודשיים, אפילו יותר, זה כבר אמור להדליק נורה אדומה. אם התרגלתם לחיות בעומס תמידי – אפילו כרוני – שנמשך חצי שנה ויותר, אולי זה הזמן לעשות חישוב מסלול מחדש.
מה העומס משרת?
עומס, מעבר להיותו תוצר לוואי של חיים מודרניים, הוא לעיתים קרובות מנגנון שמשרת צרכים רגשיים ופסיכולוגיים עמוקים יותר. עבור רבים, העומס הוא דרך להרגיש משמעותיים, נחוצים או מצליחים. היומן המלא, רשימת המשימות האינסופית והמרדף אחרי עוד הישג מספקים תחושה של עשייה בלתי פוסקת – ואיתה תחושת ערך עצמי ותחושת מסוגלות עצמית.
עומס יכול גם לשמש כ"מפלט בטוח". הוא מאפשר לנו להימנע מלהתמודד עם שאלות קיומיות כמו "האם אני מאושר?" או "מה באמת חשוב לי בחיים?" כשאנחנו עסוקים מדי, אין לנו זמן לעצור ולשאול את עצמנו שאלות כאלו, מה שמגן עלינו מפני חוסר נוחות רגשית או חשש משינויים.
בנוסף, ציינתי שהתרבות שלנו מרוממת את העסוקים. העומס נתפס לעיתים כסמל להצלחה או חשיבות, בעוד שמנוחה או פנאי עשויים להיראות כמאפיין של אנשים "עצלים". כך, העומס הופך לסוג של מסכה שמסתירה חולשה או פחדים – אבל בפועל, הוא גובה מאיתנו מחיר כבד ברמת הבריאות והשלומות.
מה גורם לנו לאהוב להיות עמוסים?
קודם כל ולפני הכל – ציפיות חברתיות ותרבותיות. בחברה המודרנית, יש לחץ מתמיד להיות "תפוס" ו"עסוק". השיח סביב הצלחה מרמז כי רק מי שיש לו הרבה על הצלחתו באמת מצליח. כתוצאה מכך, אנחנו מוצאים את עצמנו רצים ממטלה למטלה כדי להרגיש שייכים או בעלי ערך. כאן, ההשוואה החברתית פועלת לרעתנו, כי אנחנו כל הזמן רואים כמה כולם עסוקים, עמוסים, חשובים ונחשבים. אם יש לנו איזה רגע פנוי של שעמום וחוסר מעש, אנחנו עלולים להרגיש אפילו אשמים.
אני חושב שגם הפחד מהחמצה (FoMO) ממלא כאן תפקיד. אנחנו חיים בעידן שבו כל דבר שמפספסים עשוי להרגיש כמו "הזדמנות אבודה". בין אם מדובר בחוויות חברתיות, הזדמנויות מקצועיות או תחביבים חדשים, הפחד מהחמצה מעודד אותנו למלא את הזמן שלנו בפעילויות נוספות כדי לא לפספס שום דבר.
עוד סיבה לתחושת עומס היא הקושי בהגדרת גבולות. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מקבלים בקשות או הסכמים מתוך תחושת אשמה או רצון לרצות אחרים. כשאנחנו לא יודעים להגדיר גבולות ברורים, אנחנו מתחילים לקחת על עצמנו יותר מדי, עד שאנחנו מוצפים בעומס. עומס עשייה יכול גם "עוזר" לנו להרגיש נחוצים או משמעותיים בסביבתנו. אנשים רבים מתקשים לומר "לא", מה שמוביל להתחייבויות רבות מדי – בעבודה, במשפחה או בחיים החברתיים – מתוך רצון לרצות אחרים או למנוע אכזבות.
לעיתים, העומס עוזר לנו להרגיש בשליטה על החיים שלנו. כשיש לנו הרבה דברים לעשות, אנחנו מרגישים שאנחנו "מניעים את הגלגלים", אך זה גם יכול להפוך לאמצעי להימנע מלהתמודד עם בעיות רגשיות או בעיות של חוסר ביטחון. זה מחזיר לנו את המושכות, אולי באמת ואולי רק בדמיון, ונותן לנו תחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר.
גורם נוסף הוא "פיתוי המולטיטסקינג", שכולנו מתמודדים איתו כל הזמן. העידן הדיגיטלי מלא בהסחות דעת, התראות, הודעות, איימילים ועוד. אנחנו רגילים להיות זמינים לכל, ולפעמים עושים כמה דברים בו זמנית מתוך תחושת יעילות. אך במקום להקל, המולטיטסקינג גורם לפיזור מוחי ולתחושת עומס גדולה יותר. לפעמים אנחנו יכולים להתמכר למסכים, להתראות, למשובים המיידיים ברשתות החברתיות, ולא פעם שמעתי מאנשים "אני כל כך עסוק/ה ברשתות, כל הזמן אנשים מבקשים ממני דברים ורוצים את תשומת הלב שלי". זה גורם לנו להרגיש שייכות, שהיא דבר טוב ובריא, אבל לפעמים זה טיפהלה יוצא משליטה.
אבל בעייני הסיבה הראשונה והראשית לתחושת עומס היא העובדה הפשוטה שאנשים רבים אינם מגדירים ולא יודעים איך להגדיר סדרי עדיפויות ברור, מה שמוביל לרשימות משימות בלתי נגמרות ולתחושת כבדות כללית. במקום להתמקד במה שבאמת חשוב ומשמעותי, הם מנסים להספיק הכל – מה שמוביל לעומס מיותר ולא יעיל. אי-אפשר להאשים אותנו: אף אחד לא מלמד אותנו בבית הספר, בתיכון, בצבא או באוניברסיטה איך לנהל את הזמן ואת המשימות שלנו. גם המושג "ניהול זמן" הוא מתעתע, כי הזמן מסתדר יופי מעצמו, מה שאנחנו צריכים ללמוד לנהל זה את עצמנו.
איך לאבחן: עומס אמיתי-זמני או כרוני?
לפעמים, תחושת העומס היא חלק בלתי נמנע מתקופות מסוימות בחיים – כמו לקראת פרויקט גדול בעבודה או אירוע משפחתי חשוב. אבל מה קורה כשהעומס הופך לכרוני, ושגרת חיינו נראית כמו מרדף בלתי נגמר? הנה כמה שאלות ותסמינים שיכולים לעזור לכם להבין היכן אתם עומדים.
משך הזמן
עומס זמני נמשך ימים או שבועות, ובדרך כלל קשור לאירועים או פרויקטים מוגדרים. עומס כרוני לעומת זאת מתאפיין תחושת "מרוץ בלתי נגמר" שנמשכת חודשים ואף שנים, ללא תקופה מוגדרת של רגיעה.
יכולת להתאושש
עומס זמני נעלם מתישהו. לאחר שהמשימה מסתיימת, אתם יכולים לקחת הפסקה, לנוח ולהחזיר את האיזון. לעומתו, עומס כרוני ממשיך גם לאחר תקופות אינטנסיביות, אתם ממשיכים לחפש משימות חדשות (או שמשימות חדשות מחפשות אתכם) ומתקשים להרפות או לנוח. בעיניי, יום או יומיים של מנוחה, אפילו חופשה של שבוע, זה לא זמן מספק להתאוששות מתקופת עומס. צריך לתת לסוללה להיטען עד הסוף, ולא למהר לצלול לפרוייקט הבא. וכאן אני חייב להתוודות שזו נקודה שאני לגמרי סובל ממנה, בעצמי. למשל, שבועיים אחרי שקיבלתי תואר ד"ר, אחרי שנים של מחקר ולימודים, הרגשתי תחושת חוסר נוחות ו"מה הלאה". נרשמתי מיד לבתר-דוקטורט, אבל הפעם, החלטתי לנהל את העומס בצורה רגועה ושלווה (החזיקו לי אצבעות שאצליח).
השפעה על הבריאות והשלומות
באופן כללי עומס מכל סוג (אפילו עומס מידע) יכול לגרום לנו לירידה משמעותית בבריאות הפיזית והנפשית, ולפגוע בתחושת השלומות (Well-Being). אבל גם כאן יהיו הבדלים משמעותיים בין עומס זמני וחולף לבין עומס כרוני. בעומס זמני, ייתכן ונרגיש עייפות זמנית, אבל היא מהסוג הטוב, בו אנחנו מסיימים את היום 'עייפים אך מרוצים', מלאים בתחושת סיפוק והישג ובעיקר, מוכנים ומלא מרץ ואנרגיה ליום הבא. בעומס כרוני, לעומת זאת, אנחנו מתחילים להבחין בסימנים הולכים ומתחזקים של שחיקה, כמו עייפות פיזית ונפשית, ירידה במצב הרוח, קשיי שינה או תחושת חוסר סיפוק מתמשכת.
יחסים עם אחרים
גם בתחום היחסים יש תסמינים שונים בין עומס זמני לכרוני. בעומס זמני, אנחנו מצליחים לשמור על קשרים, גם אם הם מוגבלים בזמן העומס. החברים שלנו לא מרגישים עזובים, בני-הזוג עדיין מרוצים, כי הם יודעים שאנחנו ממוקדים במשהו ספציפי וזמני ותכף נתפנה ונהיה קשובים אליהם. לעומת זאת, בעומס כרוני, אנחנו יכולים להרגיש מרגישים מנותקים או אפילו להזניח מערכות יחסים חשובות כי "אין לנו זמן".
שליטה בתחושת העומס
בעומס זמני יש תחושה שאתם שולטים בעומס ויודעים מתי הוא יסתיים. בעיקר, אפשר לפתוח יומן ולדעת, פלוס מינוס, מתי הבלאגן ייגמר ותחזרו לנהל חיים שלווים ורגועים. בעומס כרוני התחושה היא שהעומס מנהל אתכם ולא אתם אותו, ללא סוף ברור באופק. אנחנו יודעים, בתוכנו, שברגע שנסיים משהו אחד, מיד יבוא דבר אחר, ומרגישים שזו גזירת גורל. אנחנו עלולים להגיד לעצמנו משפטים כמו "ככה זה החיים (עם ילדים/עבודה/לימודים וכו')" ו"אין ברירה".
איך נאבחן את עצמנו ואת סוג העומס שיש עלינו?
כמו רוב הדברים שתורמים לשלומות שלנו, גם ההתמודדות עם העומס היא עניין שמתחיל בנכונות שלנו לשבת לאיזה רגע ולשאול את עצמנו פנימה "מה נשמע", "מה את/ה מרגיש/ה", להיות כנים ואמיתיים ולתת לרגשות שלנו – מורכבים כפשוטים, שליליים כחיוביים – לצוף ולפעפע אל פני השטח ואל המודעות שלנו.
אני מציע שתיקחו רגע לשבת עם עצמכם, ונסו לענות בכנות:
- האם יש לכם תקופות רגיעה בין תקופות עומס? כמה זמן הן נמשכות?
- האם אתם חווים שחיקה פיזית או רגשית?
- האם אתם מרגישים שהעומס הוא חלק מהזהות שלכם ולא רק מצב זמני?
- האם אתם יכולים לפתוח יומן ולומר מתי העומס ייגמר? (ובבקשה בלי בדיחות אבא של "כשהילדים יגדלו" או "אני אנוח רק בקבר". נסו להיות אמיתיים עם עצמכם ואל תברחו להומור).
אם רוב התשובות שלכם נוטות לעומס כרוני, זה הזמן לעצור, להתבונן ולשאול את עצמכם אילו שינויים תוכלו לבצע כדי להחזיר את האיזון לחיים. לפעמים, הפתרון מתחיל בהגדרת גבולות חדשים, למידה להגיד "לא" או פשוט לעצור ולנשום.
לקריאה נוספת
Bellezza, S., Paharia, N., & Keinan, A. (2017). Conspicuous consumption of time: When busyness and lack of leisure time become a status symbol. Journal of Consumer Research, 44(1), 118-138.
Robinson, J. P., & Godbey, G. (2005). Busyness as usual. Social Research: An International Quarterly, 72(2), 407-426.
Waldman, H. B., & Perlman, S. P. (2015). The ‘busyness’ problem. The Journal of the American Dental Association, 146(11), 795-796.
