אני מודה שבמשך שנים היה לי יחס די חד-משמעי לפומו. כמו הרבה אנשים שחוקרים את החיים הדיגיטליים, התרגלתי לחשוב עליו כעל אחד הכוחות המתישים של העידן החברתי והטכנולוגי הנוכחי: תחושת לחץ תמידית, צורך להיות מעודכנים, חרדה לפספס הודעה, אירוע, טרנד, שיחה או הזדמנות. פומו, בדרך כלל, לא נשמע כמו משהו שמקדם אותנו לחיים טובים יותר.
אבל עם השנים, וככל שאני חוקר את התופעה הזו לעומק, התחלתי לשים לב שלפעמים הפומו יכול להיות גם כוח חיובי, בונה ומקדם בחייהם של אנשים. מחקר חדש בדק את הזווית הזו, וחזר עם תוצאות מרתקות: הפומו – אותה חרדה להחמיץ ולפספס – יכול להיות גם גורם צמיחה משמעותי.
המחקר הזה שואל שאלה חכמה: מה קורה אם במקום להסתכל על פומו רק כעל כוח שלילי, נבדוק האם במצבים מסוימים הוא דווקא יכול להניע אנשים ללמוד, לחפש ידע, להעמיק בתוכן, ואפילו לפתח קשרים חברתיים סביב למידה? שאלה חשובה, בעיקר משום שחלק גדול מהלמידה שלנו כבר מזמן לא מתרחש רק בכיתה, באוניברסיטה או בקורסים מסודרים. אנחנו לומדים תוך כדי גלילה, דרך סרטונים קצרים, פוסטים, דיונים, שרשורים, תגובות, המלצות, מדריכים והסברים מהירים. זוהי מיקרו-למידה: למידה קצרה, מקוטעת, יומיומית, כזו שנכנסת לנו בין משימות, באמצע היום, כמעט בלי שנשים לב.
כשהרשת לא רק ממכרת, אלא גם מלמדת
רוב השיח הציבורי על רשתות חברתיות נע בין שתי עמדות קיצון. מצד אחד, יש מי שרואים בהן אסון תרבותי, מפעל להסחות דעת, השוואה חברתית וחרדה. מצד שני, יש מי שמדגישים את הצדדים היפים: נגישות למידע, קהילות, למידה, יצירתיות, השראה.
האמת, כרגיל, מורכבת יותר. רשתות חברתיות הן לא רק מקום שבו אנחנו מאבדים זמן, אלא גם מקום שבו אנחנו רוכשים ידע. לפעמים בכוונה, לפעמים במקרה. אנחנו נתקלים בסרטון קצר על רעיון פילוסופי, בטיפ בריאותי, בהסבר על בינה מלאכותית, במתכון, במושג פסיכולוגי, בהמלצה על ספר, או בשיחה בין אנשים שממש מבינים בתחום מסוים. פתאום, מתוך גלילה שנראתה אקראית, נפתח לנו עולם.
החוקרים במאמר ביקשו להבין מה בדיוק גורם לאנשים להשתמש ברשתות חברתיות לצורכי מיקרו-למידה, ומה תפקידו של פומו בתוך כל זה. הם התמקדו בשני מאפיינים בולטים של הרשתות: עד כמה התוכן נתפס כאינפורמטיבי, כלומר מועיל, רלוונטי, עדכני ושווה תשומת לב, ועד כמה החוויה עצמה נתפסת כמעניינת, מעוררת סקרנות, רגשית ומושכת.
הממצא הראשון היה די ברור: ככל שהתוכן ברשתות נתפס כיותר מועיל ויותר חווייתי, כך גוברת גם תחושת הפומו. זה די הגיוני. כשאנחנו מרגישים שקורה שם משהו מעניין, חשוב, רלוונטי או מסקרן, אנחנו יותר חוששים להחמיץ.
לא כל פומו נראה אותו דבר
החלק המעניין באמת מגיע בשלב הבא. החוקרים טענו שפומו לא חייב להישאר רק חוויה רגשית של לחץ או חרדה. לפעמים הוא הופך למנוע התנהגותי. כלומר, הוא לא רק גורם לנו להרגיש שאנחנו עלולים להחמיץ, אלא גם דוחף אותנו לעשות משהו עם זה.
כאן הם הבחינו בין שני סוגי שימוש עיקריים ברשתות החברתיות.
הראשון הוא שימוש חוקר. זה המצב שבו אנחנו יוצאים לחפש דברים חדשים. מגלים יוצרים חדשים, נכנסים לנושאים שלא הכרנו, מנסים פיצ'רים חדשים, עוקבים אחרי דיונים, בודקים תחומים חדשים, מחפשים הרחבה והעמקה. זה שימוש סקרני, פתוח, כזה שמנסה להרחיב את הגבולות.
הסוג השני הוא שימוש מנצל. כאן אנחנו לא מחפשים בהכרח משהו חדש, אלא משתמשים במה שכבר מוכר לנו כדי ללמוד טוב יותר. חוזרים לאותם יוצרים, שומרים סרטונים, צופים שוב בתוכן שעזר לנו, משתמשים בערוצים שכבר הוכיחו את עצמם כמועילים. זה שימוש יציב יותר, יעיל יותר, מחזק.
המחקר מצא שפומו תורם לשני הסוגים הללו. אנשים שחווים יותר פומו נוטים גם לחפש יותר תכנים חדשים וגם לחזור יותר למקורות מוכרים לצורך למידה. אבל יש כאן נקודה יפה: הקשר בין פומו לבין שימוש חוקר היה חזק יותר. כלומר, פומו דוחף אנשים במיוחד לחפש, לגלות, לבדוק מה חדש, לא רק לחזור למה שהם כבר מכירים.
למידה ברשתות החברתיות: לא רק הסחת דעת
אחד הרעיונות היפים שעולים מן המחקר הוא שרשתות חברתיות אינן רק מקום של הסחת דעת, אלא גם מרחב למידה יומיומי. הרבה מהידע שאנחנו רוכשים כיום מגיע אלינו בקטעים קצרים – סרטון, פוסט, שרשור, תגובה או הסבר מהיר – בלי שנשב באופן רשמי ״ללמוד״. זוהי מיקרו-למידה: למידה קצרה, זמינה, מהירה, שמשתלבת בתוך שגרת היום-יום ומאפשרת לנו להיחשף לרעיונות, מושגים ותכנים חדשים כמעט בלי מאמץ.
המחקר מראה שפומו יכול, במקרים מסוימים, לדחוף אנשים דווקא לכיוון לימודי. הפחד להחמיץ משהו חשוב, מעניין או רלוונטי לא מוביל רק לעוד גלילה חסרת תכלית, אלא גם לחיפוש אחר מידע, גילוי של תחומי עניין חדשים, וחזרה למקורות תוכן שנתפסים כמועילים. במובן הזה, פומו עשוי לפעמים לתפקד כמנוע של סקרנות – כזה שמעודד למידה, חקירה והעמקה, ולא רק חרדה או עומס.
המסר המרכזי של המחקר אינו שפומו הוא תופעה חיובית, אלא שהוא מורכב יותר ממה שנהוג לחשוב. לצד הצדדים המכבידהפומו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בעידן הדיגיטלי. במקום להילחם בו או להרגיש אשמה, אנחנו יכולים ללמוד לרכוב על הגל הזה. כשאנחנו מבינים שמאחורי הפחד להחמיץ עומד רצון עמוק לדעת ולהשתייך, אנחנו יכולים להשתמש בו כדי לשפר את השלומות (Well-Being) שלנו ולהפוך ללומדים טובים ומחוברים יותר.ים והמוכרים שלו, יש מצבים שבהם הוא גם דוחף אנשים להתעדכן, לחפש ידע, ולהפוך את הרשת החברתית למרחב של למידה והתפתחות. כאשר התוכן ברשת נתפס כמעניין, מועיל ומעורר סקרנות, הפחד לפספס עשוי להפוך ממקור של לחץ למניע של מעורבות קוגניטיבית.
בסופו של דבר, השאלה החשובה איננה רק האם אנחנו חווים פומו, אלא לאן הוא לוקח אותנו. אם הוא מוביל להשוואה חברתית, עומס ושחיקה – כדאי לעצור ולבחון גבולות. אבל אם הוא פותח פתח לסקרנות, ללמידה, ולהתחברות לאנשים ורעיונות חדשים, ייתכן שיש בו גם פוטנציאל חיובי. בדיוק במקום הזה המחקר מציע הסתכלות מאוזנת יותר על אחת התחושות המזוהות ביותר עם החיים הדיגיטליים.
הפומו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בעידן הדיגיטלי. במקום להילחם בו או להרגיש אשמה, אנחנו יכולים ללמוד לרכוב על הגל הזה. כשאנחנו מבינים שמאחורי הפחד להחמיץ עומד רצון עמוק לדעת ולהשתייך, אנחנו יכולים להשתמש בו כדי לשפר את השלומות (Well-Being) שלנו ולהפוך ללומדים טובים ומחוברים יותר.
לקריאה נוספת:
Wamba-Taguimdje, S. L., & Bashengezi, P. K. (2026). From FoMO to learning: How social media characteristics drive explorative and exploitative use and foster sustainable social relationships in micro-learning activities. Computers in Human Behavior, 181, 108993.
