לפני כמה שנים טובות קיבלתי השראה מחני, חברתי הטובה, שמאז ומתמיד שומרת שבת. למרות שאני חילוני גמור, החלטתי לקחת משהו מהמסורת שלה ומדי יום שישי, בצהריים המוקדמים, סגרתי את הסמארטפון וכיביתי את המחשב בחדר העבודה. בהתחלה, אנשים סביבי לא ידעו איך להתייחס לשינוי הזה, היו כאלו שחששו שאני "מתחזק" (אל חשש), היו כאלו שאמרו "איך אתה מסוגל?!", והיו גם כאלו שנעלבו ולקחו את זה באופן אישי. בסוף, כולם הבינו שאני נעלם – דיגיטלית – לכמה שעות טובות בכל סוף שבוע.
לא היה לזה שום קשר לדת או לאמונה כזו או אחרת. זו הייתה בחירה לקחת טקס, מסורת, הלכה, ולתרגם אותה למשהו פונקציונלי עבורי. החלטה להתנתק כדי ליצור לעצמי מרחב, כדי להכניס יותר שקט לחיים.
מהר מאוד שמתי לב שהזמן "המת" הזה לא פשוט לי, בכלל. הבחנתי כמה הרפלקס להתבונן בטלפון, אפילו רק לרגע, הוא כבר לגמרי אוטומטי, בלתי-מודע, לפרקים אפילו בלתי-נשלט. אני זוכר שאפילו הרגשתי סימנים קלים של גמילה: תהיתי מה אני מפספס, מה אני מפסיד, לרגעים אפילו חששתי שאני לא אקבל הודעה חשובה או אחמיץ איזה עניין גדול שמתרחש.
אבל לאט לאט הזמן עבר, ובכל מוצ"ש, כשהדלקתי את הסלולרי, גיליתי שלא הפסדתי שום דבר, שלא החמצתי כלום. כל המידע חיכה לי, שום הודעה קריטית לא הגיעה, שום אירוע מהותי לא התרחש. שמתי לב שהשעות האלו זזות הרבה יותר לאט מאשר השעות הרגילות. בלי ההצצה הזו מדי כמה שעות (או דקות) במסך, בלי בדיקה של המיילים ובלי לשלוח ובלי לענות להודעות, בלי העדכונים ברשתות החברתיות ובלי הכניסה לאתרי החדשות – פתאום נוצר לי מלא מלא זמן פנוי.
שמתי לב עוד, שקשה לי עם זמן פנוי. באותן שנים הייתי עסוק מאוד, והיומיום שלי היה גדוש בעשייה שגלשה בדרך כלל אל סופי השבוע. תמיד היו לי מאמרים לכתוב ולקרוא, מיילים לענות עליהם, משימות לעשות בעסק, באקדמיה. פתאום, ההחלטה לשים גבולות ולקחת זמן הפוגה מהשיטפון של חיי היומיום, הציפה אותי. למדתי שאני לא יודע מה לעשות כשאני אופליין.
זו לא הייתה תחושה נעימה, אני מודה. הרגשתי אי-נחת, חשתי שאני מבזבז את הזמן, היו בתוכי קולות ביקורתיים מאוד שאמרו שאני מתבטל, מתעצל, מבזבז את הזמן. אבל ככל שנשארתי בתוך התחושות האלו, גיליתי איך עובדים הדפוסים הפנימיים שבתוכי: הקולות הביקורתיים, הלחץ המופנם שכל הזמן צריך להיות בעשייה. ככל שחלפו השבועות והחודשים, וההרגל הזה הפך לקבע, פתאום צמחו לי עיסוקים חדשים. התחלתי לקרוא הרבה יותר ספרים, מצאתי זמן לעשות בינג' על סדרות מרתקות שחיכו לי המון זמן, ביליתי יותר זמן בסטודיו, בגינה, מצאתי יותר זמן ומרחב להעמיק את הזוגיות שלנו, לבלות ביחד, ליהנות מהחיים שיצרנו לעצמנו. פתאום גיליתי כמה תחביבים יכולים להיות מרחיבי לב ונפש, כמה הם נפלאים ואיזה קסם הם מכניסים אל תוך החיים (העמוסים ממילא) שלי. עוד גיליתי, שיש תחביבים ספציפיים שיכולים להעצים את ההנאה ואת החוויה של ג'ומו – ההנאה מהחמצה.
הג'ומו הוא מצפן המראה לנו את הדרך לשקט
באותן שנים התחלתי לעסוק במושג ג'ומו, Joy of Missing Out, ההנאה מהחמצה. בהתחלה, חשבתי שג'ומו הוא בעצם ההיפך של פומו (FoMO, Fear of Missing Out), אבל במחקרים שערכתי בשנים האחרונות התברר שמדובר בשתי תופעות נפרדות, שיכולות אפילו להתקיים במקביל זו לצד זו. הג'ומו הוא מבחינתי הגביע הקדוש של החיים המודרנים, המחוברים, האינטנסיביים, המוצפים. זו דרך יעילה לנהל את החיים שלנו, צורת חשיבה שמנתקת אותנו מהרעש ועוזרת לנו להתחבר לעצמנו.
ג'ומו קורה, בין היתר, כאשר אנחנו בוחרים, באופן אקטיבי, לקחת פסק זמן לאיזה רגע. אפשר לומר שזו פילוסופיה שמנחה אותי בחיים. הבחירה לעזוב את המרכז הסואן, את ההיצע (החברתי, התרבותי, הכלכלי) העצום, ולעבור לגור בפריפריה המאוד רחוקה (רמת הגולן), היתה למשל חלק מהתוכנית הגדולה להגדיל את הג'ומו בחיים שלנו. לבחור במודע לחיות רחוק מ"מרכז העניינים", עם כל ההשלכות, להסכים לפספס, כדי להרוויח, להאט ולהרגע.
"מה יש כבר לעשות בגולן", שואלים אותי כל הזמן, ואני עונה "כלום, וזה מה שנהדר כאן". אז נכון, יש פה כמה מסעדות נחמדות והרבה מאוד טבע לטייל בו, אבל אין כאן אפילו קניון אחד ראוי לשמו, לא זוכר מתי הייתה כאן תערוכת אמנות של ממש או מופע שהרגשתי שאסור לי לפספס. כשאני מטייל בקצרין, העיר הגדולה של הגולן, אני מרגיש כאילו חזרתי לאייטיז, בקטע הכי טוב שיש. היצע מצומצם של חנויות, מעט מאוד דברים לעשות. זה היה הלם תרבותי, למי שמגיע מהמרכז ורגיל לחיות דקה מהצנטרום הלוהט של תל-אביב. מבנאדם שסוגר כל לילה במועדון, בר, מסעדה, תערוכה, מפגש חברתי – הפכתי לאיש שיושב בבית שלו, בשקט שלו, ונהנה מזה הנאה גדולה ועמוקה.
כל אשה וכל בת סוגרת את הטלפון בשבת
אם אתם דתיים, מסורתיים או 'סתם' שומרים שבת מתוך הרגל, אתם נהנים מהג'ומו הטבעי שנולד מהבחירה להתנתק. אבל דווקא החילונים שבינינו (להלן, אני), יכולים ליהנות כפליים מהבחירה להתנתק מהסלולרי (למשל) בסופי השבוע. אין מדובר כאן בציווי עליון או ממסורת שאנחנו כבר עושים על אוטומט, נדרשת כאן בחירה עמוקה, מודעת, לכבות את הטלפונים, להתרחק מהמסך, אפילו "רק" לכבות את כל הנוטיפיקציות.
אני חושב שכאן טמון חלק מהכוח של ג'ומו, ובפרט הג'ומו האקטיבי, שעומדת מאחוריו בחירה מודעת ומושכלת לקחת צעד אחורה. להתנתק. ברגע שאנחנו בוחרים לקחת הפסקה, אנחנו מרוויחים את הג'וי שבהתנתקות. אנחנו יכולים להיות קשובים יותר לעצמנו, לתת לקולות לצוף, לשהות קצת בתוך תחושות נעימות וגם כאלו שלא בהכרח חיוביות, לשמוע את הקולות הביקורתיים, להיות עירניים לכך שאנחנו, אולי, קצת מכורים. להפריד בין התנהגויות אוטומטיות והרגלים שכאילו "נדבקו" אלינו, לבין דברים שחשובים לנו ומשמעותיים עבורנו. להיות, לכמה שעות, עם עצמנו ולבדנו, לשים יותר לב לסביבה, למערכות היחסים המיידיות, למה שקורה ממש מתחת לאף. לקרוא ספר טוב, לראות סרט, אפילו להתבטל ככה סתם ולהרהר בשטויות מוחלטות: כל מה שישבור את השגרה ויאפשר לנו ליהנות מההחמצה באופן מלא ועמוק.
בתוך השקט הזה, יכולות לצוף תובנות עמוקות, על עצמנו ועל חיינו. פתאום נשים לב שאנחנו קצת חרדים כשאנחנו רחוקים מהטכנולוגיה, כשאנחנו מנותקים מהאנשים שאנחנו רגילים להתכתב איתם 24/7. בהתחלה זה יכול להפחיד ולאיים, אבל אם תתמידו בבחירה הזו, תראו שזה יותר קל להתנתק, וגם אם אתם בכל זאת מתפתים להעיף מבט בסלולרי בכל כמה שעות, אתם לא צמודים אליו מסביב לשעון ובעיקר, מודעים למה שקורה לכם כשאתם רחוקים מהנוטיפיקציות והרשתות.
אני ממליץ לכל אחד/ת לנסות את זה, למשך כמה שבתות. זה כמובן יכול להיות בכל יום של השבוע, אבל מניסיוני יום שבת מתאים במיוחד כי אז, במילא, רוב האנשים בישראל לוקחים צעד אחורה: יש פחות רעש חברתי, יש פחות חדשות, יש פחות "סיכון" שתפספסו הודעות חשובות מהעבודה, ובעיקר, יש הרבה יותר לגיטימציה שלא לענות להודעות מאנשים. תמיד תוכלו לחזור אליהם – ואל הנוטיפיקציות, המיילים והחדשות – עם צאת השבת.
